A brilliant and fascinating account (in Hebrew) by Yair Auron of the classic novel by Franz Werfel, 40 Days of Musa Dagh, “The book was a source of inspiration and comfort to young Jews in the ghettos in World War II and also to youth in the Yishuv in Palestine.”

ספרו של ורפל היה מקור השראה לרבים, אך עורר גם התנגדות בקרב אלה שטענו שהאנטי־ציונות שלו הובילה אותו להלל את העם הארמני במקום את עמו

יאיר אורון

30.10.2015 Haaretz Hebrew Edition

הרומאן “ארבעים הימים של מוסה דאג” מספר את קורותיהם של תושבי הכפרים הארמניים הסמוכים למוסה דאג (הר משה), באזור קיליקיה שבדרום טורקיה, בימי מלחמת העולם הראשונה. גבריאל בגרדיאן, דמות דמיונית, ארמני המנותק מעמו ומתגורר זה עשרים שנה בצרפת, מגיע עם משפחתו לטורקיה ערב המלחמה מסיבות משפחתיות. האירועים המדיניים ופרוץ המלחמה מביאים אותו להכרעות אישיות הרות־גורל. הוא מארגן את אנשי הכפרים למרד נגד הטורקים.

לשם כתיבת הספר הסתמך מחברו, הסופר היהודי הגרמני פרנץ ורפל, על תעודות, מסמכים ועדויות. אולם, ביסודה זו יצירה ספרותית המתבססת על אחד המקרים היחידים של מרד ארמני בטורקים. הספר זכה להצלחה רבה בעולם. הוא תורגם לשפות רבות ואף הומחז והוסרט. סרט שהוחל בהפקתו בשנת 1935 בארה”ב הופסק בשל לחץ שהפעילה ממשלת טורקיה על משרד החוץ האמריקאי שהפעיל לחץ על חברת מטרו גולדווין מאייר. הספר עצמו נאסר להפצה בטורקיה ובאנקרה הוא אף הועלה על המוקד ונשרף, כשגם יהודים משתתפים בטקס שריפת הספר.

בגרמניה הנאצית תיאר הביטאון הרשמי של האס־אס את ורפל כסוכן “שיצר את הזוועות כביכול שביצעו הטורקים בארמנים” והספר נאסר להפצה גם שם. אבל כשהופיע “ארבעים הימים של מוסה דאג” בארה”ב, בנובמבר 1934, נמכרו עשרות אלפי עותקים שלו בתוך שבועיים.

רוסיה הסובייטית, לעומת זאת, לא עודדה את הפצת הספר בתחומיה, מתוך שלא רצתה לטפח זהויות לאומיות לקבוצות המיעוטים שבתחומי ברית המועצות. רק בשנת 1965, לאחר הפגנת המונים בירוואן, בירת ארמניה, ניתן לארמנים לציין את זכר הג’נוסייד. מאמר שכתב מי שהיה הקתוליקוס של הארמנים, וגראן הראשון, בסוף שנות ה-30, צונזר על־ידי השלטונות הסובייטיים. התרגום הראשון של הספר לארמנית הופיע בשנת 1935 בסופיה.

ורפל. איור: ערן וולקובסקי

עוד כתבות בנושא

• ההכרה בהשמדת העם הארמני מתחילה בקים קרדשיאן  04.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
• הכחשת רצח העם הארמני מותירה את הפצע פתוח  04.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
• האפיפיור: הטבח בארמניה הוא “רצח העם הראשון במאה ה-20”  04.2015
• השואה הארמנית: מדריך מקוצר  04.2010

ובארץ — לצעירים רבים שגדלו והתחנכו כאן בשנות ה-30 נשאר “ארבעים הימים של מוסה דאג” חרות בזיכרון כספר מופת. גם בני נוער יהודים באירופה, בגטאות ובעת השואה, ראו בספר סמל, מופת ודוגמה.

קטעים מהיצירה הספרותית הענקית הזאת וניתוח ספרותי והיסטורי שלה נכללו בתוכנית לימודים שהכינותי בשנת 1994 לפי בקשתה של שרת החינוך אז, שולמית אלוני. התוכנית נפסלה, לבסוף, בשל שיקולים פוליטיים ואקדמיים. טענה אקדמית אחת היתה שאין לעסוק בשאלות מוסריות בלימודי ההיסטוריה. “מקומם של אלו לא באקדמיה אלא בתנועות נוער”, אמר פרופסור אחד. פרופסור אחר אמר שאין לעסוק ביצירה ספרותית בקורס בהיסטוריה.

חשוב לציין שוורפל סיים את כתיבת ספרו בשנת 1932, לאחר שני ביקורים במזרח התיכון ובכלל זה גם בארץ־ישראל, שבהם גבה עדויות על הטבח הארמני מפליטים. כשיצא הספר לאור ב-1933 כבר היה היטלר בשלטון בגרמניה ו”ארבעים הימים של מוסה דאג” נשרף על המוקד בברלין עם הרבה יצירות חשובות אחרות.

הקורא רומאן היסטורי יוצא דופן זה מתקשה להאמין שהספר נכתב לפני השואה ולא אחריה, שכן הוא חושף פרובלמטיקה המעוררת אסוציאציות לבעיות זהות יהודיות שהטרידו את ורפל עצמו: הארמני המתבולל, גיבור הרומאן הבא להנהיג את עמו בעת צרה, עשוי להזכיר את הרצל. הר משה (מוסה דאג) מצלצל יהודי וכך גם הדמיון בין מוסה דאג למצדה.

אשר לעובדות ההיסטוריות עצמן שעליהן ביסס ורפל את ספרו: המרידה הארמנית במוסה דאג נמשכה 53 ימים, החל מ-21 ביולי 1915 ועד 12 בספטמבר. ובניגוד למסופר ברומאן, שם בגרדיאן בוחר להישאר לבדו במוסה דאג, הרי שבמציאות ניצלו 4,049 הארמנים שהיו במוסה דאג על ידי אוניות מלחמה צרפתיות. בין הניצולים היו 413 תינוקות, 1,111 ילדים וילדות עד גיל 14, והשאר נשים וגברים מעל גיל זה. מפקד האוניות היה התת־אדמירל לואי דרטיג’ די פורנה, שבשנת 2012 הכירה ממשלת צרפת במעשה הגבורה שלו.

הניצולים הועברו באוניות צרפתיות ובריטיות לפורט סעיד ושהו במחנות פליטים של בעלות הברית עד תום המלחמה, ולאחריה חזרו ברובם למקומות מגוריהם הקודמים. האזור היה תחת שלטון המנדט הצרפתי וכשעבר האזור לטורקיה, בשנת 1939, עזבו רבים מהם את ביתם בשנית והפעם לצמיתות. חלקם התיישבו באנגר שבעמק הבקעה בלבנון; חלקם התפתו להזמנת סטלין, שקרא בשנים 1946-47 לארמנים לחזור למכורתם, ולא מעטים מהם נשלחו לגולאג; רבים מהנותרים עזבו פעם נוספת את בתיהם בעת מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-80. בארמניה גרים חלק מצאצאי הניצולים בכפר הנושא את השם “מוסה דאג.”

המנהיג ההיסטורי של מוסה דאג היה מוסס דר־קלוסטיאן, שהיה בעברו קצין בצבא העות’מאני, ובניגוד למסופר ברומאן עזב יחד עם האחרים את ההר. לימים הוא נבחר כנציג המיעוט הארמני בסוריה ואחר כך בלבנון, והיה אישיות פוליטית מוערכת.

ספרו של ורפל הופיע בעברית בשנת 1934 (תרצ”ד) בהוצאת שטיבל, בתרגומו של יוסף ליכטנבוים. מהדורה נוספת של הספר הופיעה בשנת 1947 בהוצאת נ’ טברסקי. הסופר דב קמחי, מחברו של הרומאן “בית דוד”, כתב ב-1933 (תרצ”ג) מאמר על “מוסה דאג”, עוד בטרם תרגומו של הספר לעברית, על סמך קטעים שהופיעו בעיתון הווינאי “נויה פרייה פרסה”. קמחי שיבח את ורפל, ומצא שהרומאן עוסק אמנם בארמנים, אבל “שאלה יהדותית טיפוסית היא, שהמשורר היהודי העבירה ל’שטח אחר’ וביקש לה פתרונים שם, אצל הזרים, משום שאינו חפץ לבקש אותם כאן, אצל עמו”. ולאחר שקמחי מתאר את “האספה הגדולה”, אחד הקטעים הדרמטיים ביותר בספר שבו מחליטים לבסוף הפליטים לעלות לראש ההר ולהילחם, הוא כותב:

“אבל מה שתוסס כאן בתוך הדברים אינו כלל ‘ארמני טיפוסי’. וכמה וכמה מן הקריאות הגדולות הללו, מן השוועה הגדולה לחיים, אפשר היה לתת גם בפי גיבורים אחרים קרובים יותר לגזעו של פראנץ ורפל, המשורר היהודי, שאף הם עלו פעם על הר גבוה ותלול וניסו את ניסיון החיים האחרון והשקיפו ממרום האידיאה הנצחית אל העמקים של בקעת הירדן וים המלח, שבהם רחשו הצבאות החזקים של הרומיים עם כלי המשחית ואבני הבליסטראות — ולעגו ממרום האידיאה לגיבורים הרוחשים למטה בעמקים, ונשחטו בידי עצמם.”

הטענה “למה יהודי כותב על גורל עם אחר ולא על גורל עמו הוא?” בולטת בחריפותה במאמר תגובה אחר על הספר, פרי עטו של משה בילינסון, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ, שהתפרסם בתחילת 1936 בעיתון “דבר”. בילינסון מבקש להסתייג מהמושג “גורל ארמני”. “למושג הזה אין הצדקה”, הוא כותב. במקומו הוא מציע “גורל ישראלי”. ולדבריו, “בין שידע זאת המשורר ורצה, בין שלא רצה ואף לא ידע את אשר עשה — ספר ישראלי, יתר על כן: ציוני. ועם זאת, אמנם כן: ספר ההתבוללות הישראלית. לא בלבד ספר שנכתב על ידי יהודי מתבולל אלא ספר הזרות… לאמיתו של דבר ספר יהודי הוא זה, ולא במובן זה בלבד שעל ידי יהודי נכתב, אלא במובן פחות מופשט, פשוט וממשי יותר — בנו, בגורלנו, במלחמתנו הכתוב מדבר.”

לא בכדי עוררו כאן הסופר ויצירתו הסתייגויות: ורפל ביקר בארץ ישראל שלוש פעמים, ב-1925, ב-1929 וב-1930, ולא הסתיר את התנגדותו הנחרצת לציונות. מי שהתלוותה אליו אז היתה אשתו, אלמה מאהלר שילר, ויחד אתה ביקר פעמיים בקיבוץ ושהה כמה ימים בקיבוץ חפציבה שברגלי הגלבוע. אלמה מהלר שילר לא נהנתה מהקיבוץ ולא חדלה להתלונן על היתושים והחום. היא סירבה לישון באוהל שהוצע להם והם לנו בבית מלון בנצרת. “כיבדו אותנו בתה מתוק מתוך ספלים חלודים”, כתבה באוטוביוגרפיה שלה “חיי”. “אחר כך יצאנו החוצה לראות מה שהוקם, וראשית לכל את בית הילדים שהיה גאוות המתיישבים. זבובים ורוחות פרצים נשבו על הילדים חסרי האונים וחסרי האמהות”. ורפל פגש בקיבוץ את חבריו מנוער מפראג שהיו ממקימי הקיבוץ. היה בו אולי גם רצון לבחון מה מצב “היהודי החדש” בארץ.

בעת ביקורו השני בארץ קיבל ורפל מתנה מהבישוף הארמני של ירושלים, שידע על התעניינותו של ורפל בטרגדיה הארמנית, צלב עתיק. ורפל לקח אתו את הצלב בעת שנמלט בעור שיניו מאירופה לארצות הברית. כשמת בשנת 1945 ביקש מאשתו שתמסור את הצלב למקורב ארמני. הצלב שוכן עתה במנזר ארמני במרכז וינה. שם עבד ורפל כמה חודשים על מסמכים ותעודות הקשורים לטבח הארמני. בארכיון המנזר שמורות הגירסאות האחרונות של הספר, מודפסות במכונת כתיבה עם הגהות ותיקונים בכתב ידו של הסופר.

בשנת 1942 עברה על הישוב היהודי בארץ־ישראל תקופת חרדה קשה לנוכח אפשרות של פלישת צבאות גרמניה הנאצית לארץ. בין השאר, הועלתה ההצעה, ולאחר מכן התוכנית, לרכז את כוח־ההגנה היהודי באזור הכרמל ולהילחם משם נגד הפולש הגרמני. הפיקוד על תוכנית זו נמסר לידי יצחק שדה ותכנון המבצע הוטל על יוחנן רטנר. במרכזה היו אמורים לעמוד כוחות ההגנה והפלמ”ח. יש בידינו כמה התייחסויות ישירות של מתכנני המבצע למוסה דאג. נזכיר רק אחת מהן.

במכתבו של ישראל גלילי לאשתו ציפורה, ב-24.3.1942, הוא כותב: “חזרתי מנסיעתי אל אשדותי [דוידקה נמרי] עם יצחק ש’ [שדה]. בדרך חזרנו וגילגלנו ופיתחנו את הרעיון של חיפה־טוברוק. ואולי חיפה־מצדה־מוסה דאג? מכל מקום רעיון מלהיב. יש למאמצי ההכנה לפעולה מדינית ולדמיון להיאחז בו. יש נתונים טופוגרפיים מקילים. יש אינטרס מלחמתי ומדיני לבריטניה להחזיק בחיפה: יש בו ברעיון זה כדי להלהיב ולהעמיד כוח לוחמים עברי גדול.”

בגטאות, בעת מלחמת העולם השנייה, הוזכרה הדוגמה של מוסה דאג אף הרבה יותר. בדיונים המרתקים שהתקיימו נמצאו לאחר המלחמה כמה פרוטוקולים. אחד מהם הוא הדיון באסיפה הכללית של קיבוץ “תל חי” ופעילי סניף “דרור” בביאליסטוק, ביום 27.2.1943.

הפרוטוקול הוטמן באדמה בביאליסטוק ופורסם לימים תחת הכותרת “דפים מן הדליקה”. באותו דיון התנהל ויכוח על הישארות בגטו או יציאה ליער. הרשל רוזנטל היה הטוען הבולט של עמדת ה”קונטר־אקציה” והישארות בגטו. הוא אומר, בין השאר: “גורלנו נחרץ. לא נשאר לנו איפוא אלא דבר אחד, והוא: ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגטו בכל מחיר, לראות בגטו את ‘מוסה דאג’ שלנו, ולהוסיף פרק של כבוד להיסטוריה של ביאליסטוק היהודית ושל התנועה שלנו.”

בין עמודי המסמך המזעזע הזה אנו קוראים, בין השאר, ביומנו של מרדכי טננבוים, מפקד המחתרת היהודית בביאליסטוק, ב-19.2.1943, על ויכוח נוסף בשאלה אם להישאר בגטו או לצאת ליער. טננבוים מספר על אסיפת בירור עם “הנוער הציוני,” שבין חבריהם, לדבריו, השתלט הלך רוח לעזוב את הגטו. לדעת טננבוים, עזיבת הגטו “זוהי בגידה לאומית”.

“לעומתי טענו חברי ‘הנוער הציוני’, ש’טוב לכלב החי מהארי המת’. הזכירו כי ב’מוסה דאג’ רוצים הזקנים להילחם על מפתן ביתם, והצעירים רוצים ללכת, וכו’. ביקשו תעודות אריות. לבסוף — אחרי בירור נוסף — הסכימו הכל לדברי.”

גם במכתב מ-25.5.1943, ששלח מרדכי טננבוים לברונקה קליבנסקי, המקשרת של הארגון היהודי הלוחם בצד ה”ארי” של ביאליסטוק, הוא כותב: “אצלנו עתה באופנה מוסה דאג. אם תקראי — תזכרי כל ימי חייך. לפרנץ ורפל”. את הספר, על פי עדותה, קראה ברונקה קליבנסקי בפולנית, ואולי אפילו בגרמנית. לדעתה קרא טננבוים את “מוסה דאג” לפני המלחמה, ובתקופת הגטו המליצו הוא ואחרים על קריאתו. אולם לספר יש מהדורה ביידיש, שהופיעה בוורשה בשנת 1938, וקרוב לוודאי, מהדורה קודמת הופיעה בווילנה כבר בשנת 1934.

גם בחוגי הפעילים של “השומר הצעיר” בביאליסטוק היה הספר של ורפל מבוקש. חייקה גרוסמן, מהדמויות הבולטות של הנהגת המחתרת היהודית בפולין, מספרת שהספרים שנקראו באותו זמן בחוגי הפעילים היו אלה שתוכנם ונושאיהם היו רלוונטיים למציאות הימים ההם. “הם חינכו את עצמם, חישלו את עצמם. הייעוד סייע בידם, התפקיד דירבנם — להיות חזקים ואנושיים כאחד. כך לימדה אותם התנועה. כך לימדו הספרים היפים. הם קראו באותם הימים ‘מוסה דאג’. מיד ליד עבר הספר.”

עדות נוספת בת התקופה אנו מוצאים ב”פנקס ויטל” של יצחק קצנלסון, משורר וסופר, מורה ומחנך, המקונן הגדול של השואה.

בקוננו על הרג היהודים הוא שואל, ב-20.8.1943: “מי ינקום נקמתנו מאת העם הפרוע והמתועב הזה?”; ובפנותו אל אחיו הצעיר הוא כותב: “אייכה? האמנם לא נראה זה את זה עלי אדמות? העם הארמני מצא לו מגלה ייסוריו, מי שמבכה אותו, גואל דם, בסופר מזרע יהודים, ביהודי ורפל, ועמו הוא, עם ורפל, לא יריבו של העם הפושע הזה, עם ללא ארץ, ללא טענות ותואנות, עם שקט ועני וענו עמו, עם עזוב, מפוזר ומפורד בין רבים, כשנהרג על ששת מיליוניו ויותר, כשהוא כלה על ילדיו ועל זקניו, מי יבכה לו? הוורפלים יבכו כל עם, אך לא את עמם… אלה היהודים המדומים שהצילו עתה, בימי איד אלה, את חייהם, לא ילמדו מאובדן עמם כלום, לא ראו את הברכה בו בחייו ולא יכירו בקדושתם במותם מאומה, שנהפך עליהם לבם, שנלקח בתוכם מצפונם. מי יבכה לנו? מי יציב ציון לנו? מי יספר ברבים בפרוטרוט על העם הגדול… מי יכתוב את ‘מוסה”? דאג’ היהודי? כשהרגו בארמנים בכה עליו בספר יהודי וכשנהרג העם היהודי — מי יבכה אותו? מי יבכה לו

אינקה ויסבורט, חניכת “השומר הצעיר” בגטו סוסנוביץ, מספרת בזיכרונותיה (“יחד ובדד מול האימה”, תשנ”ב, עמודים 34-33) שקראה, כמו חבריה לקבוצה, את הספר בקיץ 1941. “הספר עבר מיד ליד… הוא כבש אותי לחלוטין. במשך ארבעה ימים תמימים שקעתי בו ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו… אני עצמי נמצאתי במוסה דאג, הייתי נתונה במצור. הייתי אחת מהארמניות שגורלן נחרץ למות”. ואחר מכן, כשמגיעות הידיעות על ההשמדה בוורשה, “ושוב מוסה דאג ושוב העולם שותק.”

שיאו של “ארבעים הימים של מוסה דאג” הוא בלי כל ספק הפרק “האספה הגדולה”, שם מוצגת השאלה המרכזית והקריטית שעלתה באופן חריף גם בעת השואה ואחריה: שאלת ה”כצאן לטבח.”

בפרק מוצגת האופציה של מאבק מזוין לעומת האופציה של הליכה לגירוש. בגרדיאן הארמני הצרפתי המתבולל, הנשוי לאשה צרפתייה, בוחר להישאר עם אחיו הארמנים ולהנהיג את המרד. בדבריו לארמנים בני הכפרים הוא אומר דברים קשים על מצב הארמנים המגורשים למדבר ורבים מאוד מהם נרצחים במקומות מגוריהם או במסעות המוות. בגרדיאן מציע להילחם: “אני מתחייב בזה לפניכם להגן עליכם, באופן שבנינו ונשינו יהיו מוגנים בפני המוות ימים רבים יותר מאשר בגלות” (עמ’ 229 בתרגום משנת 1934, הוצאת שטיבל). הוא מעלה את האפשרות שאולי המלחמה תסתיים, שאולי ספינות אנגליות וצרפתיות המשוטטות באזור יצילו אותם, אבל “אם לא יבואנו אחד ממקרי האושר הללו, ואם אלוהים גזר עלינו כליון, עוד רב לנו המועד לפשוט את צווארנו לשחיטה, ואז לא נבוז לעצמנו, כי ככבשים אין מגן לנו היינו!”; ובתרגום צבי ארד משנת 1979 (עמ’ 162): “אז לא יהיה עלינו לבוז לעצמנו שהיינו כבשים חסרי מגן.”

ובהמשך הפרק: “‘כיצד נמות’, צעק הכומר ארם תומסיאן ונחפז להתייצב ליד טר הייגאסון. ‘יודע אני כיצד אני אמות — לא ככבשה חסרת מגן, לא בדרך המלך אל דיר אז זור, לא בזוהמה של מחנה גירוש, לא ברעב ובמגיפה המסריחה, אלא על סף ביתי אמות ונשקי בידי… ויחד עמי ימותו אשתי והילד שברחמה!'” (תרגום צבי ארד, עמ’ 160).

ראוי אולי לסיים בקטע מרגש שכתב יורם קניוק בספרו “האיש והאקסודוס” (עמ’ 25-24, דניאלה די־נור מוציאים לאור, 2011) על יוסי הראל, מפקד “אקסודוס” ואוניות מעפילים נוספות. קניוק מספר שבתקופת נעוריו של יוסי הראל, המחצית השנייה של שנות ה-30, קראו כולם את “מוסה דאג”. “הם זיהו בספר הזה צופן מוסרי. בספר היו מקופלים כאב וגבורה, מסירות ובדידות — דברים ששבו את לבם של הארצישראלים הצעירים”. במהרה נהפך הספר לספר חובה. “גדלות המלים דבקה גם בהם”. כעבור שנים פיקד יוסי הראל על אוניית המעפילים “כנסת ישראל” ועליה כארבעת אלפי פליטים. הוא היה צריך להתחמק מן האוניות הבריטיות, אבל כשהתקרבו לאלכסנדרטה דבק בחיפושיו אחר ההר מוסה דאג, “כמו יהודי אדוק הנאחז באבני הכותל, דבק בהר”. לשואלים אותו מה הוא מחפש הוא השיב, “את ההר! את ההר! הם לא הבינו איזה הר? הרי כאן מדובר בהישרדות”. אבל ההר לא הרפה ממנו. “הוא מוסה דאג שעל הסיפון, קרוב להר עליו התבצרו ולחמו ניצולי השואה הארמנית. …לבסוף הוא נגלה אליו, מרחוק, מכוסה שלג, צוק בודד וקפוא של דממה… נשגב.

“מול מוסה דאג — צוק של כעס קפוא, מרוחק, מנוכר, נשגב — יוסי הצדיע לסבלם של הארמנים, לכאב אנושי באשר הוא, זה שמייסר אותו מאז ילדותו. היה זה אחד הרגעים המרגשים בחייו. הוא נזכר כיצד נהג לשבת עם ידידו הבוגר ממנו צבי ספקטור כדי לקרוא שוב ושוב בספר. …אבל כאן ועכשיו הוא עמד על סיפונה של אוניה, שהיתה עלולה לטבוע בכל רגע ולהוריד אתה למצולות אלפי אנשים. והוא היה מוסה דאג.”