פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. “בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום… השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם (3–14), חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר איתם אבל הילדים מלנינגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו 32 ילדים. כל אחת לקחה ילד אחד. זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשים. בבוקר היום שלמחרת, או לפי גרסה אחרת לאחר יומיים, נכנסו חיילים גרמנים לכפר. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר, חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר אף אחד לא הוסגר”.

זאת תמצית הסיפור שנגלתה לאורון באקראי, אגב שיחה בירושלים עם מאבטח צ’רקסי ישראלי מכפר כמא שבגליל. “גם לנו היה ג׳נוסייד”, השיח הצעיר לפי תומו ומסע חייו של אורון הוסט אל הקווקז.

הספר, מעט המכיל את המרובה, כתוב במתכונת שמשלבת מחקר היסטורי קפדני, השואף להגיע אל מרב העובדות והנתונים של התקופה, האישים והמקומות, בלי לוותר על מחויבות לערכים אנושיים אוניברסליים. בסופו של הספר דיון פילוסופי־היסטורי: “מדוע אנשי כפר אחד מצילים ואנשי כפר אחר רוצחים?” או מה הקו המפריד בין רוצח לחסיד, בין מציל אנושי לפושע נגד האנושות? הספר כולל רקע על ההיסטוריה הצ’רקסית, על מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, היסמכות על מחקרי ג’נוסייד עדכניים וראיונות אישיים מרתקים, שנעשו בישראל ובקווקז, עם שארית הפליטה של הניצולים והמצילים.

אורון אינו מהסס לנקוט עמדה נגד הגזענות של “יד ושם”, במיוחד בעת הזאת: “הטענה שבין 32 הילדים שניצלו היו גם לא יהודים, ולפיכך אין לתת למי שהציל לא יהודי תואר חסיד אומות העולם, תפישה כזאת מנוגדת למערכת הערכים של המצילים: קדושת חיי אדם ושוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם”.

לפי אורון, במהלך המאה ה–20 נהרגו למעלה מ–170 מיליון בני אדם בפשעים נגד האנושות. אסור לנו להסתפק בקידוש שמם של שישה מיליון מהם בלבד. כי הרוע הוא כלל אנושי והשואה, השואות, הן אנושיות ולא ייחודיות אך לנו היהודים. לא בכדי משתמש אורון בביטוי “בנאליות” של חנה ארנדט ככותרת לכמה מספריו, גם זה שלפנינו. הוא דוחה את הדיכוטומיה הישראלית, הציונית הקלאסית, שעל פיה השואה התרחשה על פלנטה אחרת, והשואה היא רק שלנו, ולא קשורה לכלל חולייו של המין האנושי. בכל מקום שבו הרוע, אומר אורון, שמה הטוב: “במעשה ההצלה של הכפר בסלניי באה לידי ביטוי ייחודי, אישי וקבוצתי האנושיות בביטוייה הנעלים ביותר: ‘הבנאליות של החמלה, החסד והאנושיות'”.

טוב תעשה מערכת החינוך אם תהפוך גם את הספר הזה לספר חובה בכל תוכנית לימודים אפשרית, באזרחות, בהיסטוריה, בלימודי השואה, בספרות. ולו כדי שיגדלו בקרבנו כמה ישראלים לא ציניים, שיממשו את דרכו העיונית של אורון בעולם המעשה הקשה שלנו.