Professor Yair Auron, who is the Associate Director of the Institute on the Holocaust and Genocide in Jerusalem, has created and leads a project of a GARDEN OF THE RIGHTEOUS at Nave Shalom which is Israel’s only official Jewish-Palestinian cooperative settlement. The following article in Hebrew, הגן הוא סמל הנכסים המטאפיסיים והרוחניים, by Ruth Almog describes and reviews Professor Auron’s touching and beautiful book, “A Human, His Garden, and His Home.”  Photographs by Wang Min. Tel Aviv: Pardes Publishers, 2018.  169 pp. (Hebrew).  For an earlier description in 2016 of the project of the Garden of the Righteous, see https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-garden-of-the-righteous-honors-forgotten-holocaust-heroes-1.5410175

עמדתי כך חושבת על צמח הטגטס שלי שנהרס בסערה האחרונה, והנה הגיע השליח עם ספרו היפה של יאיר אורון “אדם, גנו, ביתו”. פתחתי את הספר והתצלום האישי הראשון בו הוא של טגטס הצומח בתוך רימון גז. האפשר להסביר צירוף נסיבות כזה?

02.03.18 | רות אלמוג | הארץ

אדם, גנו, ביתו, מאת יאיר אורון, תצלומים מאת ואנג מין, הוצאת פרדס / ספרות עברית מתקדמת, 2018, 169 עמודים

בפתח ספרו “אדם, גנו, ביתו” מצטט יאיר אורון פסוק מתוך שירהּ של המשוררת זלדה “לכל איש יש שם”, וממשיך ואומר: “אבל לא לכל איש יש פרחים בלבו. לי יש פרחים והרבה. אני רואה את עצמי כגנן חובב מקצועי”. למעשה, העיסוק האקדמי שלו, שבעיניו הוא בעיקר עיסוק מוסרי, בתופעת הג’נוסייד והשואה ובהוראתם הוא המרכיב המרכזי בחייו. הספר החדש אינו אקדמי. זה ספר אישי. ויאיר אורון בחר לקרוא לו “אדם, גנו, ביתו”, ואף ציין בראשית הספר את דבר הקדמת הגן לבית בלי שנתן לכך הסבר מספק. אבל, ראה זה פלא, הלא כזה הוא הסדר בסיפור הבריאה המקראי, בריאת האדם ולאחריה בריאת הגן, ומן הגן עולה מיד שאלת הטוב והרע, שאלת המוסר.

גם במיתולוגיות הבריאה העתיקות של מסופוטמיה, שהשפעתן ניכרת במיתוס הבריאה המקראי, זה הסדר. הגן קודם. ובפרק ב’ של ספר בראשית, שמביא את הנוסח השני של סיפור הבריאה, יצר אלוהים את האדם מן העפר, נפח באפיו נשמת חיים ואחר כך נטע גן בעדן מקדם, “וישם שם את האדם אשר יצר”.

בגן המיתולוגי הבראשיתי שבעדן מקדם, כלומר: בפאתי העיר במזרח, יש שני עצים שהאל אוסר לקטוף מפריים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, שדווקא מפריו בחרה חוה לקטוף, והוא בעיני עץ היופי והמוסר, העץ שפִּריו מלמד את חוה לדעת מה טוב ומה רע. הגן טעון אפוא במשמעויות סימבוליות עמוקות והוא לא רק הגן הפיסי, זה של העצים והצמחים, אלא הוא גם גן מטאפיסי, טעון נכסים רוחניים. ומכיוון שאלה חשובים כל כך בעיני יאיר אורון, אני חושבת שהוא הקדים את הגן לבית.

בשיחה שקיימתי עם ידידי היקר האשורולוג נתן וסרמן, דיברנו על הגן, גן עדן, כי רציתי לברר אם המלה “עדן” פירושה בשומרית “צייה”, כפי שלמדתי מהרצאה של פרופ’ סיריל אסלנוב. פרופ’ וסרמן תיקן ואמר שלא מדובר בצייה, כלומר מדבר, אלא במקום מחוץ לעיר, מקום שאינו מיושב. בתום השיחה המרתקת אתו שלח לי מאמר שפירסם בנושא הזה באסופת מאמרים שיצאה בהוצאת מאגנס בספר בשם “גן בעדן מקדם — מסורות גן עדן בישראל ובעמים”. במאמרו מביא וסרמן טקסט שומרי מחפירות העיר לגש שבדרום מסופוטמיה מאמצע האלף השלישי, שהוא תירגם, ואצטט את הטור הראשון שלו מפני שהוא מקסים בעיני:

“הנה אָן השמים

השפיל אל הכתר

הנה הארץ “קל” התגלתה בכל חמדתה

היא היתה ירוקה כגן, היה קריר

הנקבים באדמה נמלאו מים”.

איזו שירה מופלאה. לפי המיתוס הזה חמדת הארץ היא הירוק, הגן.

במיתולוגיה המסופוטמית, כותב וסרמן, יש גן קמאי שבו התרחשה פעולת הבריאה והאל מופיע בה לא פעם כגנן. המלה גן, הוא מלמד, פירושה חלקת שדה, ואילו עדן או “אֶדין” הוא שטח פתוח, סְפָר. בסיפור המקראי האל הוא הנוטע את הגן: “ויטע אדוני אלוהים גן בעדן מקדם”, והוא מעבד אותו. הוא הגנן. ובמיתוס האכדי האלים הזוטרים עיבדו את הגן והאדם נוצר מפני שהם מאסו בעבודה הקשה הזאת, עבודת האדמה. כשחושבים על המיתוסים העתיקים הללו מקבלת עבודת הגינון משמעות הרבה יותר עמוקה מכל עבודה אחרת.

הגן שמדבר בו יאיר אורון בספרו האישי, שנטע וטיפח בנווה שלום, הוא לא רק הגן הספציפי שהוא אוהב כל כך ומעבד, אלא הגן שטיפח בספריו ובמהלך חייו, גן ערכי המוסר שלפיהם הוא מתנהל ואותם הוא רוצה להנחיל לסביבתו ולדור העתיד. אם הבית הוא סמל הנכסים החומריים, הגן הוא סמל הנכסים המטאפיסיים והרוחניים.

ספרו יפה מכל הבחינות, האסתטית והרוחנית, וגרם לי התרגשות והזדהיתי עמו בכמה רמות, אבל בעיקר באהבה לצמחים, באהבה לגן ולגינון ולכל מה שזה מסמל.

יאיר אורון מתגורר בכפר ואחת אל־סלאם — נווה שלום, שגרים בו יחד יהודים וערבים. טרייסי, ואנג מין, הגיעה למקום כמתנדבת. בסין ארצה היא עיתונאית וצלמת ואורון מצא אותה מצלמת בגנו. מן הפגישה עם טרייסי נולד הרעיון להפיק את הספר הזה, שבו ביקש לספר את סיפור הצמחים שהוא מגדל, את סיפור הרימונים, פירות שהפכו למיכלי פרחים עדינים ורימוני גז ורימונים אחרים בשימוש צה”ל שהפך לעציצים. המטאפורה ברורה.

כך כתב ספר אוטוביוגרפי שאינו מקיף את כל החיים שלו, אלא היבטים שלהם הקשורים באהבה לצומח ובאובססיה לחקור את תופעת הג’נוסייד. הוא מעלה את השאלות היסודיות והמהותיות ביותר של חיי אדם, של האנושות והאנושיות. ומבחינה זו מדובר באוטוביוגרפיה רוחנית.

בשל ההזדהות שלי עם אורון וההתרגשות שגרם לי הספר בתום שיש בו ובכותבו, תופעה נדירה המתבטאת בין השאר בתביעה שהגיש נגד מדינת ישראל על שמכרה נשק לרואנדה בעת הטבח של ההוטו בטוטסי. מיליון איש נרצחו שם בחודש ימים. ובגלל צירופי נסיבות איני יכולה לדבר על ספרו של יאיר אורון בלא לדבר קצת על עצמי. הזִיקנה מעצימה את הצורך של האדם ההולך ומאבד לאט לאט הכל לדבר על עצמו.

אני אוהבת לשבת במרפסת שלנו ולהתבונן בצמחים שבעציצים שלי. כבר אין לי נוף תל אביבי להביט בו. עץ הבוהיניה שבחצר האחורית שלנו, שאליה משקיפה המרפסת, חיפש אור אחרי שנהרס הבית הקטן ברחוב שפירא ונבנה תחתיו בית גדול ומפואר. לפנים היה מעבר למרפסת שלנו רחוב שכל בתיו היו קטנים והוא כונה רחוב הגננים, כי גרו בו הגננים של תל אביב. עץ הבוהיניה שבחצר האחורית גדל וגדל עד שסגר את המראה של הרחובות ממול וכבר אי אפשר לראות את הילדים ההולכים או חוזרים מבית הספר, גם לא את הגינה הקטנה, גינת קרוון, ובוודאי לא את הבתים והגזוזטראות שממול ואת האנשים שחיים בהם. גם בן זוגי אהב לעקוב אחרי האנשים היושבים דרך קבע בגזוזטראות שממול. ועכשיו הוא, שאינו יוצא עוד את הבית, מלין על החומה שהעץ יוצר בינינו לבין העולם, שהוא בשבילו סך כל המראות שמעבר לגינת קרוון.

לפיכך אני מצטמצמת ומתבוננת בצמחים שלי. בסך הכל שש אדניות וכמה עציצים על שולחן פסיפס פרי עבודתה של הציירת חנה מגד. קנינו אותו לאחר חתונתנו מתערוכה שהציגה האמנית בגלריה “עקד”, שפסה מן העולם ושכנה אי אז (1960) במעלה רחוב בר כוכבא בתל אביב.

היום ראיתי שהיהודי הנודד שלי, הזברינה, פורח. שלושה עלי כותרת סגולים־ורודים קטנים. הפרח ימות עם ערב. המוות הוא אחד הנושאים העיקריים שבו עוסק ספרו של יאיר אורון. היהודי הנודד גדל מענף קטן שגנבתי באחד הרחובות הסמוכים מעציץ שברשות הרבים. הסערה האחרונה עשתה שמות בעציצים, כי הבוהיניה חובטת בהם ללא רחם בשעת סופה, כמו אב רשע שמצליף בבן סורר.

יותר מכל אני מתגעגעת לצמח הטגטס, שפרח בצהוב זהב כל הקיץ והיה מרנין את הלב. עשיתי לו הַאֲבקה ואני מקווה שאולי יזריע את עצמו כמו צמחים אחרים באדניות שלי. מן התיאור הזה אפשר לחשוב שיש לי מי יודע איזו גינה. לא. היא דלה. אבל פרועה. כי זרעים שבאו עם הרוח נקלטו בהם וכך יש לי גם פרחי בר, כמו עין התכלת וכְּתמה עבת שורשים שמזכירה לי את הילדות, כי עשרות הפרחים שלה יושבים על מצעית וכשהם מבשילים הם נעשים לציצה לבנה של זרעים. כילדים קראנו להם “סבא” ונשפנו בהם כדי שיופצו לכל עבר.

מעולם לא דימיתי שאני אתקשר כך אל הטגטס. תמיד דחה אותי. גם לא אהבתי את ריחו. השנה גיליתי אותו, והתאהבתי בו.

עמדתי כך חושבת על הטגטס שלי שנהרס בסערה האחרונה, והנה הגיע השליח עם ספרו היפה של יאיר אורון “אדם, גנו, ביתו”. פתחתי את הספר והתצלום האישי הראשון בו הוא של טגטס הצומח בתוך רימון גז, כזה שפגע בחזהו של באסם (חיוך) איברהים אבו רחמה והרגו בהפגנה השבועית נגד גדר ההפרדה בכפר בלעין, שאורון הקדיש לו בגנו פינת זיכרון קטנה וצנועה. האפשר להסביר צירוף נסיבות כזה?

הטגטס בתצלום שבספר של יאיר אורון יפה משלי. קראתי שבקווקז ובגיאורגיה מייבשים וטוחנים את הפרח ומשתמשים בו כתבלין. גם נותנים אותו כמאכל לתרנגולות כדי שחלמון הביצים יהיה צהוב יותר, והשמן המופק ממנו עוזר לתחלואים רבים.

אבל צירוף מקרים מפתיע עוד יותר היתה בשבילי הפינה שייחד בגנו לבאסם איברהים אבו רחמה, ששמו אינו זר לי שכן היה אהוב לבה של אשה ישראלית צעירה ומקסימה שאני מכירה. וכך הכל נקשר איכשהו — בגן, בטוב וברע, בידידות, בכפרו האהוב של יאיר אורון נווה שלום שבו עבדה בתי הצעירה שנים רבות, אבל בעיקר באהבה לצמחים. הוא כותב: “בחלקת אלוהים הקטנה שלי יש לי משתלונת. אני שותל שם ייחורים לאחר שאני מנביט אותם, זורע ירקות וזורע פרחים, ומגדל צמחים בצעדיהם הראשונים בחייהם. זה באמת נותן לי תחושה של יצירה, של בריאה. הרבה פעמים, אם אתה עושה זאת באהבה, במסירות, ובתשומת לב לרכים הנולדים, זה מצליח, לפעמים לא” (עמ’ 132). אולי מכאן, וממעשים טובים אחרים, שואב אורון את הכוח “לעשות את העולם סביבי קצת יותר טוב, אולי נכון יותר לומר קצת פחות רע” (עמ’ 167).

הקריאה בספרו של יאיר אורון היא פגישה עם איש נדיר, פגישה שיש בה כדי למלא את הקורא באופטימיות ובשמחה ולו קצרות ימים.